פרשת נשא

פרשת נשא והבלתי טמאים 
 
ככה? אתה ברנש של עולם הבא? אז עבור נא קצת בעיירה שלנו, עשה משהו בשביל שלא ימותו מהר כל כך ברעב ובקרו, ותקנה לך עולם הבא! יהודי 'עולם הבאי', ברנש הסוחר בעולם הבא! לך לך לבריאות עם סחורתך לאלה ההוללים, אולי הם יקנו אצלך עולם הבא! לנו יש מצוות ומעשים טובים משלנו, וכשיתחשק לנו חלק לעולם הבא, נמצא עצה בלעדיך!
[כתבי שלום עליכם, 'דלים ועליזים', עמ' 148]
 
תושבי שבע המלכויות מן הסדרה 'משחקי הכס' זכו לחומה המגנה עליהם מפני ה"אחרים", החיים מעבר לחומה. אולם מסתבר שהרעיון להפריד בין הטמאים לבין הבלתי טמאים מופיע גם בפרשת נשא בפסוקים המצווים לשלח את מי שנטמא אל מחוץ למחנה:
 
צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה... וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ;  אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
[במדבר ה', 2-3]
 
בעוד אנו יכולים להבין מדוע חוששים תושבי שבע המלכויות מן הפראים המאיימים אשר מעבר לחומה, קשה לדעת מה היא בדיוק אותה 'טומאה' תנכי"ת, ומדוע היא מחייבת בעיני המחוקק המקראי הרחקה מן הציוויליזציה?
מחבר 'ספר החינוך' מסביר שהטומאה היא מעין הפרעה מהותית לסדר התרבותי התקין והיומיומי:
 
"לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים, שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל העליוני השלם... כלומר, שמעיינות השכל מטמטמים בטומאה. והענין הזה (הרחקת הטמאים) יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקים ממנו כל איש צרוע ונמאס אפילו במלבושיו כעין מה שכתוב כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק".
 
הטומאה מפריעה, אם כן, משום שהיא פשוט לא מכובדת, כמו בגדי סחבות בלויים בטרקלין מפואר. ומעבר לזה, הרי היא מחלישה את היכולת האינטלקטואלית של האדם לכלכל צעדיו ולחשב דרכו ומעשיו בדרך נבונה, ללא פניות והסחות דעת תאוותניות וחומרניות, כפי שמתאר ה'חבר' למלך כוזר:
 
"יתכן, כי הצרעת תלויה בטומאת המת. כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. והנה, מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות...דבר דומה לזה אנחנו רואים בענייני השכל: מי שמבקש זוך מחשבה בחכמות המופתיות או זוך נפש,ימצא היזק במזונות הגסים או באכילה מרובה ובשתיה יתירה, או בשבתו במושב לצים ובבלותו עתותיו בשירת חשק והיתול"
[ספר הכוזרי, מאמר שני, ס]
 
הטומאה היא אם כן החומה המפרידה בין 'העולם הזה' – שהוא משכן החומרנות האובססיבית, לבין 'העולם הבא' שהוא סמל של טהרה אינטלקטואלית ומוסרית, ומחשבה ישרה ללא פניות. מכאן אפשר להבין את הרצון להפריד בין ה'טמאים' – הוי אומר אלו שדעתם השתבשה עליהם בהתמכרות לסחרור המוחין הממכר של חיי היום-יום, והם עלולים לגרור עמם את כל סביבתם ליום קטנות סהרורי ולסחרור של הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת.
 
או במילים אחרות, אפשר לשאול: מהו אדם, ובמה ימצה האדם את אנושיותו? וכאן אנו נכנסים לשדה מוקשים אינטלקטואלי מעניין. בקצה האחד נמצא את פרופ' יובל נח הררי שיוריד אותנו מהר מאוד מן העץ ה'אנושי' שעליו טיפסנו קודם:
 
הסתבר שאין דבר כזה נשמה, אנחנו בסך הכל הומו-ספיאנס: (האדם) זה עוד מין של בעל חיים, והוא לא שונה מהותית מיתר מיני בעלי החיים"
[מתוך ראיון בתכנית "לונדון וקירשנבאום", 2013]
 
ובקצה השני נמצא את הרמב"ם, הקובע החריפות:
 
השכל הוא כח המצוי לאדם (בלבד!) שבו הוא מבין, בו מתהווה שיקול הדעת ובאמצעותו הוא רוכש את המדעים, ומבחין בין מעשים רעים לטובים. כל מי  שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת... אין הוא בן אדם אלא בעל חיים, שתבניתו ומתארו תבנית בן אדם,  כיוון שהמחשבה ושיקול הדעת שיש לו מוכנים להשגת השלימות – שלא הושגה. ומכאן, שהוא כביכול דבר הדומה לבן אדם או מחקה אותו
[מורה נבוכים חלק א, פרק ז]
 
לפיכך ניתן לראות ברעיון של הוצאת הטמא אל מחוץ למחנה התנגדות לתפיסה הרואה באדם בסך הכל עוד סוג של בעל חיים. המקרא מטיל כאן עליו אחריות לייצור סביבה חברתית אחרת, אחריות אחרת אשר, אכן, מייעדת את החברה האנושית להפנות עורף לחלק מתכונותיה הבסיסיות, להציב מטרות מדידות של התקדמות ושדרוג ולעמוד בהן. אמנם, אנחנו ברנשים של 'העולם הזה', ולא של 'העולם הבא'. אבל גם בעולם הזה יש שפע של 'עולם הבא': השפע הזה הוא היכולת של האנושות ליצור לעצמה סביבה מתקדמת מוסרית ומפותחת מדעית, ומוציאה אל מחוץ למחנה דעות קדומות ותפיסות מגבילות:
 
"הייתי אומר ליאלי: ההבדלים הבולטים בין ההיסטוריות ארוכות הטווח של עמים בני יבשות שונות, אינם נובעים מהבדלים מולדים בעמים עצמם אלא מהבדלים בסביבות שלהם"
[פרופ' ג'ראד דיימונד, 'רובים חיידקים ופלדה', הוצאת עם עובד עמ' 317]
 
 
שבת שלום וחג שמח!