פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי - האם כולנו שווים? 
 
וזוהרה אמרה, רגשי נחיתות, אני לא יודעת מה זה... לא נראה לי שאי פעם חוויתי כזה דבר, לא מוכרת לי החוויה הזאת של לעמוד ליד מישהו ולהרגיש נחותה ממנו. הוא אמר, אני לא מאמין לך. יהודה אמר... אני חושב שאת, פשוט, תסלחי לי, לא מודעת לעצמך. אולי את פשוט קוראת לזה בשם אחר, אבל אין שום סיכוי בעולם הזה שאת לא מרגישה לפעמים דבר כזה.
[נעה ידלין, שטוקהולם, עמ' 60-61]
 
בתחילת הרומן הקומי-טרגי (והמעולה!) שכתבה הסופרת נעה ידלין, דנים חברי הילדות זוהרה ויהודה בשאלת קיומם – או אי קיומם - של רגשי נחיתות, בין שאר שלל חוויות החיים היומיומיות של גיבורי הרומן, ובכלל. נהוג להגדיר רגשי נחיתות כתחושה של אדם אשר לפיה הוא עצמו "נחות" מחבריו בתחומים מסוימים. אנו, אזרחי הכפר הגלובלי המודרני, רגילים כנראה להתבונן בעולם מתוך נקודת המוצא של "הזכות לשוויון", ואולם עיון בפרשת בחוקותי עלול לכאורה לערער במידת-מה תפיסה זו, באשר בסוף הפרשה מופיעים "פסוקי הערכים" המתארים את ערכי האדם:
 
ג וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ד וְאִם-נְקֵבָה, הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל  ה וְאִם מִבֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים, וְעַד בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים; וְלַנְּקֵבָה, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים  ו וְאִם מִבֶּן-חֹדֶשׁ, וְעַד בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף ...
 
ממש כך ולא אחרת קובעת התורה את ערכו של אדם, לפי נתונים מוגדרים מראש ובלתי נתונים לשינוי. הצורך להגדיר ערכים אלה, נקבע בפסוק ב', הפותח את פרשית הערכים:
 
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לה'
[ויקרא כ"ז, 2-7]
 
כלומר, כאשר אדם מעונין לחייב את עצמו לתרום לבית המקדש ואומר "הרי ערכי עלי", או "הרי ערך אדם פלוני עלי" הרי הוא בעצם מתחייב לתרום את הערך הכספי שנקבע במקרא ולתת סכום כסף השווה לערכו הכספי של אדם. השאלה היא כמובן כיצד זה נקבע ערכו של אדם ועל סמך מה, וכאן באים פסוקי פרשת בחוקותי וקובעים היררכיה של "שווי" לפי שני קריטריונים: גיל ומין האדם. הערך הגבוה ביותר הוא כאשר האדם "במיטב שנותיו", בין שנות ה-20 לשנות ה-60 של חייו. ואילו לפני כן ואחרי כן, הערך יורד, וככל הנראה נקבעו ערכים אלה מתוך מציאות החיים בתקופת המקרא, והערכת ה"שווי" נעשתה לפי אומדן יכולת העבודה של האדם, בהתאם לגיל ולמגדר.  יחד עם זאת, בתווך האי-שוויוני הזה נקטו חכמים במשנה בשתי הגדרות נוספות. האחת, מגדרת את השונות למקומה הקונקרטי ומדגישה מיניה וביה דוקא את המצב האנושי הפשוט והזהה של בני האדם, כפי שתיאר הרמב"ם:
 
העבד נערך כשאר ישראל. אחד המעריך את היפה והבריא, ואחד המעריך את הכעור והחולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גידם ויש בו כל מום – נותן כמו שקצוב בתורה
[רמב"ם, ספר הפלאה, הל' ערכים וחרמים א, ז-ח]
 
כלומר, האומר "ערך פלוני עלי" – וה"פלוני" הנערך הוא מבן עשרים עד שישים, הרי הנודר חייב לשלם חמישים סלעים בין שהנערך הוא אדם נאה ובין שהוא מכוער, בין שהוא עבד עני או בן חורין עשיר, שהרי כך קצבה פרשת בחוקותי: ערכו של אדם מגיל עשרים ועד גיל שישים הרי הוא חמישים שקל כסף, וזהו ערך קבוע ובלתי ניתן לשינוי, ואין הוא תלוי במצבו של האדם או במראהו החיצוני. כולם שווים!
 
ומאידך, ההגדרה השניה הנקבעת במשנה במסכת ערכין:
 
ואם אמר "הרי דמיו עלי" – נותן את שוויו.
[משנה, מסכת ערכין פרק ג, א]
וביאר שם הרמב"ם:
 
הדמים אינם כערכים. כיצד? האומר "דמי עלי" או "דמי פלוני עלי"... נותן מה שהוא שווה – דינר או אלף, כאילו הוא עבד הנמכר בשוק.
 
במילים אחרות, יש הבדל בין המושגים "ערך" ו"דמים". המושג "דמים" מתייחס לשוויו של אדם מסוים בהתאם ל"תנאי השוק" ולכח העבודה ולפי יכולותיו האישיות, מצבו האישי, החומרי, הפיזי וכדומה, וכאן, אכן יש משמעות לייחודיותו של האדם ולכישרונותיו ביחס לאחרים. אולם, המושג "ערך" מתייחס לקביעה המופיעה כאן בפרשת בחוקותי: זהו ערך אבסולוטי של אדם הנקבע כ"שווי" של האדם ביחס לאלוהיו. כאן אין משמעות ליכולת פיזית או לשוק העבודה. כאן נקבע הערך אך ורק ביחס למצבו של האדם – כל אדם - כמי שנברא בצלם וללא שום ייחוד או "שווי" ביחס לאחר.
 
הדמים אינם כערכים, כפי שכתב הרמב"ם, והפער בין ה"ערך" לבין ה"דמים" הוא המתח בין השוויון האנושי לבין הייחודיות האינדודואלית. כולם שווים לכולם, אבל כולם גם שונים מכולם. הערך שלנו אמנם שווה, אך המחיר, התפוקה, והכישרונות – שונים, מיוחדים ואף מדורגים, שהרי:
 
בכל תחום שתצטיינו בו, תמיד יהיה מישהו שיחסית אליו תיראו עלובים. יכול להיות שאתה גיטריסט לא רע בכלל, אבל אתה לא ג'ימי פייג' או ג'ק ווייט... אין שוויון ביכולות, אין שוויון בתוצאות – ולעולם לא יהיה. אולי האושר נמצא תמיד בטיפוס במעלה הגבעה, ולא בסיפוק החולף הממתין לכם בפסגתה. אושר הוא במידה רבה תקווה לשינוי – והוא אינו קשור בעומק באר התחתיות שבה אתם שקועים.
[פרופ' ג'ורדן פיטרסון, שנים עשר כללים לחיים, עמ' 110]
 
הערך והדמים אכן נעים בשני נתיבים מקבילים, ואינם נוגעים זה בזה כמלוא נימה, ולבני האדם יש ערך קבוע, וגם מחיר שונה. אולם, מחיר זה אינו מביא דוקא לרגשי נחיתות, אלא לרגשי חובה ואחריות לעמידה במשימות חיינו, איש כפי אכלו, ואיש כפי מהללו:
 
מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ, לְפִי מַהֲלָלוֹ; אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת, בַּעֱלִי, לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ
[ספר משלי פרק כ"ז, 21-22]
 
או במילים אחרות, כמו שמסבירה זוהרה ליהודה, ה"ערך" הוא הוא, בעצם, מנגנון הפירוק של ה"דמים":
 
אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חלילה חושבת שאני הכי מוצלחת בעולם... ברור לי מעל ומעבר לכל ספק שיש הרבה מאוד אנשים יותר יפים ממני, חכמים ממני, מוצלחים ממני וטובים ממני. זה פשוט לא גורם לי לחוש לידם רגשי נחיתות, אתה מבין? אני אומרת לעצמי, טוב, אז זאתי יותר יפה ממני. אוקיי, אז אני יותר, לא יודעת מה, חכמה ממנה. אם אני חושבת על זה עכשיו, זה כאילו יש לי מנגנון כזה שמפרק את רגש הנחיתות עוד לפני שהוא מרים ראש.
אתה מבין?
 
 
 
שבת שלום!