פרשת בהר

פרשת בהר וטיפוסי החוק והמוסר
 
מדי פעם אנשים נתקלים באמת, אך רובם תופסים את עצמם וממהרים לדרכם כאילו דבר לא קרה.
[סר וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה]
אתה תייר? אז פיתה תעלה 20 יורו!
[כותרת באתר 'וואלה': מוכר פלאפל בת"א נערך לקבלת פני התיירים באירוויזון 2019]
 
בפרשת בהר נכתבו שניים מן החוקים העוסקים בניסיון לבנות חברה אנושית המושתתת על ערכים – או לפחות על התנהגות – של יושר והגינות בחיי היום יום ובהתנהלות המסחרית והקמעונאית שבין האזרח לחברו. הרמב"ם מנה בספר המצוות שלו שתי מצוות שונות אך דומות בענין זה: המצוה האחת היא איסור ההונאה במקח ובממכר והמצוה השניה היא האיסור להונות בדברים, כלומר, לומר לאדם אחר דברים מכאיבים או מצערים, או סתם שקרים, שהוא אינו יכול לזהות או להתגבר עליהם.
 
תכלית איסורי ההונאה יכולה להיות מובנת בקלות, הרי, אף אחד לא אוהב שמרמים אותו, למרות שכאשר מדובר באפשרות לעשיית רווח כלכלי מסוים הכרוך בכך שנרמה אדם אחר, הגבולות עלולים להיטשטש. ברור שמחיר של 20 יורו לפיתה הוא מחיר מופקע, אבל, נניח, אם תימכר אותה פיתה ב-5 יורו? גם זהו לכל הדעות מחיר יקר עבור פיתה אחת ואם כן יש לדון ולעיין, היכן עובר הגבול בין הונאה ורמאות לבין העלאת מחיר סבירה והאפשרות הלגיטימית להתפרנס ברווח.
 
מהי, אם כן, הסיבה העומדת בבסיס האיסורים על 'הונאת ממון' ו'הונאת דברים'? בספר החינוך מצאנו את ההסברים הבאים:
 
שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב ראוי הוא שייכתב, שאין ראוי לקחת ממון מבני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלוהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו. ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שווים לכל ושהוא תועלת רב בישובו של עולם.
וגם:
שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת. כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.
[ספר החינוך, מצוות של"ז – של"ח]
 
מתוך שני הנימוקים שנמסרו בדברי ספרי החינוך לאיסורי ההונאה, אנו למדים הן על מקור הציווי המוסרי והן על על אופים המורכב: מחד, הצו המוסרי הראוי הוא שאיפה נאצלת לחיי שלום ואחוה, שאינה תלויה בדבר, בין הבריות ומאידך הוא נשען על האינטרסנטיות של הקיום האנושי: אל תרמה, כדי שלא ירמו אותך. בני אדם פועלים מתוך אינטרס, אולם האם הטיעון האינטרסנטי מספיק בכדי להימנע ממעשי שקר ועוולה? שני הנימוקים הללו שהוזכרו ב'ספר החינוך' מתייחסים לשני ארכיטיפים שונים של 'טיפוסי מוסר': טיפוס החובה, וטיפוס האושר כפי שמתאר פרופ' יוסף בן שלמה בדבריו על תורתו של ברוך שפינוזה:
 
אנו רגילים למה שנקרא מוסר יהודי-נוצרי, שהביטוי הפילוסופי המובהק שלו במאה ה-18 הוא תורת המוסר של קאנט. זהו מוסר המגדיר מעשה מוסרי כציות לחובה, לצו המוסרי בין אם זהו צו אלוהי (כמו בתנ"ך) ובין אם זה צו התבונה (כמו אצל קאנט). מעשה מוגדר כמוסרי, כאשר הוא נעשה בהתאם לחובה, גם אם הוא פוגע בתועלתו של העושה (ולעתים, דוקא הניגוד בין הציות לחובה והתועלת העצמית מאפיין את המעשה המוסרי).
 
ובכן, כנגד 'טיפוס החובה' אמורים הדברים אשר מתייחסים לציווי המוסרי כשאיפה נאצלת לחיי שלום ואחווה בין הבריות. ומנגד:
 
אבל יש סוג אחר של מוסר, כמו למשל בפילוסופיה היוונית, שבה אין בכלל מושג החובה שמקורו המובהק בתנ"ך. שם, האדם הוא מוסרי ככל שהוא מאושר יותר או ככל שהוא חזק יותר או חופשי יותר. זהו גם סוג המוסר של שפינוזה... הבסיס להערכה הוא "אגואיסטי". כך למשל עזרה לזולת נחשבת למעשה מוסרי גם לפי שפינוזה אך לא מפני שהיא נעשית מתוך אלטרואיזם, או מתוך חמלה, אלא משום שכדאי לעזור לזולת מפני שכך תתחזק החברה האנושית וממילא תתחזק גם מציאותו של כל יחיד.
[פרופ' יוסף בן שלמה, פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה, עמ' 86-92]
 
ואכן, כנגד 'טיפוס האושר' אמורים הדברים אשר מתייחסים לציווי המוסרי כמעשה תועלתני הנועד, בסופו של דבר, למען העושה. איסורי ההונאה עומדים בתווך שבין החוק והמוסר. אין תפקיד החוק לחנך את האזרחים, אלא להסדיר את חיי היום-יום בדרך נורמטיבית ולארגן את המיתרים המתנגנים והרופפים של חיי החולין בשאונם והמונם של אנשי 'האושר והאינטרס', אולם בין השיטין של המשפט הנוקדני הפשוט אנו מוצאים גם את הנגיעות המוסריות הנוגעות בנשמתם של אנשי 'החובה':
 
החוק פונה אל האזרח, המוסר פונה אל האדם. זה יוצרו מבחוץ – במרכזי השלטון, וזה יוצרו מבפנים – במעמקי הלב; זה בא להשליט סדר, וזה בא להשקיט מצפון. תפקידו של החוק להציל את העשוק, תפקידו של המוסר להציל את העושק – מידי עצמו; זה מצווה לסלק את החוב, וזה מצווה למלא את החובה.
 
קיצורו של דבר: החוק הוא יצור סוציאלי, מוסד חברתי-תועלתי, הרואה את הפרט באספקלריה של הכלל; המוסר הוא חויה אישית, הרגשת חובה אינדיווידואלית, הרואה גם את הכלל במנסרת הצבעים של הפרט... הם אחוזים זה בזה כאש בגחלת: המוסר הוא בסיסו האידיאולוגי של החוק, והחוק הוא הלבוש החיצוני, הקונקרטי של חלק מעקרונות המוסר המופשט. הוראות החוק הן הכסות המוסרית המינימאלית, הדרושה והנדרשת מכל אזרח אזרח.
[פרופ' משה זילברג (המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון) ז"ל, 'כך דרכו של תלמוד', עמ' 66]
 
וביום חולין כזה, אמנם, דרכי החוק והמוסר – מצטלבות.
 
שבת שלום!