פרשת אמור

פרשת אמור ומעמד הכהונה
 
מיהרתי אל שולחן הנשיאות, תפסתי את היושב ראש שדיבר דברי גנאי כנגד האצילים והטחתי אותו בנשיא... אחר כך הלכתי אל המלך האומלל והשתחוויתי בפניו. 'אדוני', אמרתי, 'אויבך נמלטו כולם. כרגע, אני לבדי הנני האסיפה הלאומית, ואני ארשום את צוויך ואקרא לנשיאים ולבני האצולה לשוב; ובעתיד, אם יישא הדבר חן מלפני הוד מלכותו, אהיה לך לבית נבחרים ולמועצה'. הוא הודה לי, ומארי אנטואנט החביבה, כולה חיוכים, הושיטה לי את ידה לנשיקה.
[ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן, פרק לד]
 
פרשת אמור אינה עוסקת, אמנם, במסעותיו ההרפתקניים של הברון מינכהאוזן, אך היא עוסקת בהחלט בתיאור המצוות והחוקים הקשורים למשפחות הכהונה, צאצאי אהרן הכהן, אשר עליהם הוטלה מלאכת העבודה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. מסתבר, שהתורה מעניקה לכהנים מעמד מיוחד אך במקביל מטילה עליהם שורת חובות ואיסורים ייחודיים, ולמשל, כמפורט בפרשתנו (ויקרא, כ"א, 1 – כ"ב, 16) איסורים שונים ומשונים בענייני טומאה למתים, הגבלות שונות בענייני שידוכים ונישואין ועוד.
 
הרמב"ם מונה את המצווה "לכבד את זרע אהרון" בספר המצוות, וזו היא המצווה ה-32 מתוך רמ"ח, למנין מצוות העשה של הרמב"ם:
 
מצווה ל"ב היא שציוונו לכבד זרע אהרן ולפארם ולנשאם, ונשים מדרגתם קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו – לא נשמע מהם. זה כולו הגדולה לאל יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קורבנותיו...
 
וכן ב'ספר החינוך' ניתן למצוא הסבר לציווי זה על כבוד מעמד הכהונה:
 
משרשי המצווה, לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו. ובכל עת כבדינו הכהנים, נזכור ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא...
 
ובכן מדברי הרמב"ם וספר החינוך נראה שמטרת כיבוד צאצאי אהרן הכהנים היא לאו דוקא הבעת כבוד להם עצמם, אלא למי שהם מייצגים ולמי ש"מינה" אותם לתפקיד זה. המשרתים מייצגים את אדונם, וזלזול במשרת-השליח משמעה זלזול במשלח. השליח אינו עומד בפני עצמו אלא כמייצג דיסטנציה גבוהה ובכירה יותר, הקובעת וקוראת לנורמה מסויימת. כך, למשל כתב הרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל לחייל שקבל בפניו על נורמות המשמעת אשר דרשו ממנו מפקדיו:
 
מדוע באמת צריך לנהוג בתקיפות, תוך הפעלת עונשים על הופעה מרושלת?  בואו נבחן את השאלה באופן כללי, על כל היבטיה. כששאלת לא אחת השאלה: מדוע רק בצבא יש הופעה מסודרת בכפיה? מדוע אין מכריחים אותך, הכותב, ואת שכמותך להופיע בצורה נקייה ומסודרת, כאשר אתה יוצא, למשל, עם חברתך? אבל אם תחשוב בדבר תראה שגם במקרה זה יש עונש על הופעה מרושלת. אם תופיע בפני חברתך, בצורה שהיא איננה רוצה שתופיע בה- תישאר בדד... מדוע? כי נקבעו נורמות מסוימות בחברה ויש לעמוד בהן! דווקא בצבא יהיו ההופעה והלבוש חופשיים? איך ניראה בצורה כזאת? איזה מראה יהיה לנו? איזה השפעה תהיה לדבר על ההתנהגות בתחומים אחרים המחייבים סדר ומשמעת? האם ידוע לך, כמה קורבנות בנפש אנחנו מאבדים בגלל רשלנות, חוסר סדר, חוסר משמעת, אי הקפדה, אי אכפתיות? אפילו קרבן אחד מסיבות כאלה הוא קורבן מיותר.
 
אילו היו מחנכים אותו לנורמות גבוהות באשר להתייחסות לאחריות ציבורית, לרכוש הציבור, לזולת, לכבוד עצמי ולהופעה. כראוי לעם המתחדש במולדתו- לא היו לך ולשכמותך בעיות. היית מתגייס לצבא חדור תודעה לאומית חזקה, היית גאה במדיך ובסמלך. אני יכול רק לאחל לך, שתהיה מסוגל להבדיל בין נורמה ציבורית לבין נוחות אישית רגעית ומזוייפת.
 
[רא"ל רפאל איתן (רפול), מתוך אתר צה"ל]
 
המדים, הסדר, המשמעת, ההופעה – כולם מסמלים איפה לא רק את מעמד החייל (או הכהן, שגם לו "מדי כהונה" ייחודיים) אלא קומה נוספת של משמעות – שליחות אלוהית לכהנים, ותודעה לאומית לחיילים. למרבה הצער, זוטות נאצלות כמו שליחות אלוהית או תודעה לאומית לא הפריעו לכהנים מסוימים במהלך הדורות, וכמו גם לבכירים אחרים, לנצל את מעמדם למטרה ההפוכה בדיוק. לא כבוד המשלח אלא האדרת השליח; לא המקדש,  אלא הכהן; ולא טובת הלאום אלא רדיפת הבצע והכבוד אישי.  
 
מן הכהנים המפורסמים במקרא אנו מכירים צמד-חמד, חפני ופנחס – שני בניו של עלי הכהן, עליהם מסופר בספר שמואל א'. אלו, במקום לבצע את תפקידים בנאמנות ניצלו את מעמדם להפקת טובות הנאה מגוונות, כלכליות ומיניות:
 
יב  וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל:  לֹא יָדְעוּ, אֶת-יְהוָה.  יג  וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם--כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ.  יד  וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר-- כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.  טו  גַּם, בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן; וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם-חָי.  טז  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ, קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח-לְךָ, כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ; וְאָמַר לֹא, כִּי עַתָּה תִתֵּן--וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה.  יז  וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.. .
כב  וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
 
ניצול המעמד להפקת טובות הנאה אישיות אינו נחלתם של כהנים בלבד. הכהונה, שושלות מונרכיות, הכמורה הנוצרית ומעמדות האצולה העוברים בירושה כולם ידעו לאורך ההיסטוריה להפיק תועלות כלכליות ואחרות ממעמדם. תומס פיין כתב כי "כל ממשל העובר בירושה הוא רודני מטבעו", ותיאר כיצד מחלחלת העריצות דור אחר דור:
 
העריצות הראשונית השוכנת בדמותו של המלך מתחלקת, וחלקיה מתחלקים שוב, לאלף צורות ואופנים, עד שלבסוף כל כולה מתממשת בהאצלת סמכות.
[מתוך: הפולמוס הגדול, יובל לוין, הוצאת שלם עמ' 199]
 
ולכן, בספר יחזקאל פרק מ"ד, ממנו לקוחה הפטרת השבוע, מתאר הנביא שני סוגים של כהנים. הסוג הראשון הוא הכהנים "אשר רחקו מעלי" (פסוק 10) כלומר, כהנים שבגדו בשליחות האלוהית וביזו את מעמדם, ואילו הסוג השני הוא הכהנים "אשר שמרו את משמרת מקדשי" (פסוק 15) כלומר הכהנים שבצעו את תפקידם בנאמנות. רק הכהנים מן הסוג השני יזכו, לדברי הנביא, לשוב למלאכתם בעת חידוש העבודה בבית המקדש:
 
טז         הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי--לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי.
 
מובן אם כן מדוע הגן הברון מינכהאוזן, בן מעמד האצולה וחובב המלוכה המושבע, בחירוף נפש על מלכו ומלכתו כאשר צבאו עליהם ההמונים בעת המהפכה הצרפתית:
 
כאן ראיתי את כל חברי האסיפה הלאומית צועדים סביב מזבח גדול שהוקם לכבוד וולטר; פסלו ניצב שם בארשת ניצחון, ומוכרות הדגים עטרו אותו בזרים בשירת "סה אירה"! הסתערתי על עובדי האלילים האלה... ושבתי עטור ניצחון לארמון, שם מיהרה המלכה אל זרועותי כשהיא מתייפחת ברוך:  'הו, פרח שבאבירים', קראה, 'לו רק היו כל אצילי צרפת כמוך, לעולם לא היינו מגיעים למה שהגענו'!   
כאשר עזבתי, המלך כבר היה עסוק בזלילת צלעות כבש. 
 
 
שבת שלום!